# מה מחזיק אותנו יחד כשהאזעקה פוסקת?

> אנחנו יודעים איך להיות עם אחד כשאנחנו מותקפים. דברים במלאת שש שנים לפטירתו של הרב זקס על מה שמחזיק אותנו יחד לאחר מכן.

מאת דוד רייטן · 2026-10-29 · https://torahmeirah.com/essays/what-holds-us-together

*דברי פתיחה בערב לזכרו של הרב לורד יהונתן זקס, ביום השנה השישי לפטירתו, בבית הכנסת אוהל ארי.*

השבוע מציינים שש שנים לפטירתו של הרב לורד יהונתן זקס, זכר צדיק לברכה, בשבת פרשת וַיֵּרָא. הוא היה אחד הקולות המוסריים הגדולים של תקופתנו, ועבור רבים מאיתנו בחדר הזה, הוא נותר מורה שאת קולו אנו עדיין שומעים היום.

התכנסנו הערב כדי לשאול מה היה אומר הרב זקס על השברים של ימינו. כיצד אנו נשארים מאוחדים בזמנים של פילוג?

כולנו זוכרים את הלילות ההם. האזעקה הייתה מעירה אותנו, והיינו רצים. דלתות היו נפתחות לרווחה, ובמורד המדרגות היו יורדים השכנים שמעולם לא הפכו ממש לחברים: האיש מהקומה השלישית שמעולם לא ידענו בדיוק איך קוראים לו, המשפחה שאת עמדותיה הפוליטיות יכולנו לנחש לפי המכונית שלה, הסטודנט שהמוזיקה שלו החזיקה את הבניין ער בלילות שבת. ילדים על הידיים. נעלי בית מוחלפות בטעות. לאורך אותן עשר דקות, לא היו יריבויות. לא היו מחנות. מישהו החזיק את הדלת. מישהו החזיק ילד של אדם זר.

יש פסוק בתורה שמתאר את הרגע הזה בדיוק. הוא מופיע בספר וַיִּקְרָא, דווקא בין הקללות. עם כה מבוהל עד שקול עלה נידף מבריח אותם, וכשהם נסים, הם נכשלים, איש באחיו.

מתוך הפסוק הזה, מכל הפסוקים כולם, שאבו חז"ל את אחד העקרונות היפים ביותר ביהדות. מדוע נכשל איש באחיו? מפני, כך אמרו, שחיינו שזורים אלו באלו. מה שאחד מאיתנו עושה, האחר נושא עליו. כשאחד נופל, אחיו נופל איתו. ולכן, הם לימדו, [כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה](https://www.sefaria.org.il/Sanhedrin.27b?lang=he), כל ישראל אחראים זה לזה.

למה לבנות עיקרון כה יפה על פסוק כה אפל? לחז"ל הייתה כל התורה כולה לבחור ממנה. הם יכלו לבחור בפסוק וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. במקום זאת, הם בחרו בקללה, באחד הקטעים הבודדים המדברים על יהודים מפוזרים, מובסים וחסרי אונים. הם רצו לומר, גם שם, ובמיוחד שם, אתם שייכים זה לזה. הם לקחו רגע של פאניקה והפכו אותו לברית. הם לקחו קללה והפכו אותה לברכה.

על המדרגות ההן, חיינו את שני חלקי הפסוק: הפחד שגרם לנו להיכשל, והדאגה שגרמה לנו להושיט יד זה לזה.

ואז הסכנה חלפה. הדלתות נסגרו. ושבוע לאחר מכן, אותם שכנים עמדו זה לצד זה במעלית, בוהים בטלפונים שלהם.

להלכה היהודית יש הגדרה מדויקת לאויב. זה איננו אדם שפגע בך. זהו אדם שבחר לא לדבר איתך במשך שלושה ימים. שתיקה היא הדרך שבה נוצרים אויבים.

לכן השאלה הערב אינה אם אנחנו יכולים לעמוד יחד כשהאזעקה נשמעת. הוכחנו, במחיר נורא, שאנחנו מסוגלים לכך. השאלה היא מה מחזיק אותנו יחד כשהאזעקה פוסקת.

הנה שאלה פשוטה. למה אנחנו נקראים בני ישראל? לא בני אברהם. לא בני יצחק.

לאברהם היו שני בנים, ורק אחד מהם נשאר, האחר שולח מעליו. ליצחק היו שני בנים, והם פנו לדרכים נפרדות. ליעקב, שאלוהים שינה את שמו לישראל, היו שנים עשר. הם היו ילדים קשים. הם קינאו זה בזה, הם רבו, וכמה מהם עשו מעשים נוראים. לחלקם, אפילו על ערש דווי, הוא אמר מילים קשות. ובכל זאת הוא לא שילח אפילו אחד מהם. כל השנים עשר נותרו בניו, וכל השנים עשר הפכו לשבטי ישראל.

זוהי המשפחה שאת שמה אנו נושאים: משפחה שמתווכחת, לעיתים במרירות, ועדיין נשארת משפחה.

אבל להיות באותה משפחה אין פירושו בהכרח לדאוג זה לזה.

האחים הראשונים בתורה הם קין והבל. התורה מספרת לנו שקין דיבר אל אחיו, ואז המשפט פשוט נעצר. התורה מותירה שתיקה באמצע הסיפור. אנחנו לעולם לא מגלים מה הוא אמר. הדבר הבא שאנחנו קוראים הוא שקין קם והרג אותו. כשהמילים פוסקות, האלימות מתחילה.

דורות לאחר מכן, בני יעקב החלו לשנוא את אחיהם יוסף, והתורה אומרת לנו בדיוק מה השתבש, הם כבר לא יכלו לדבר איתו לשלום. תחילה הם הפסיקו לדבר איתו. הם השליכו אותו לבור. ואז אמר יהודה את המשפט הכואב ביותר בסיפור. למה להרוג אותו, הוא שואל. בואו נמכור אותו במקום זאת. אחרי ככלות הכול, הוא אחינו.

זה מה שקורה לאחים שמפסיקים לדבר. הם עדיין יכולים לקרוא זה לזה אח, ועדיין למכור זה את זה. בסופו של דבר, השתיקה הזו הורידה את כולם למצרים, כעבדים. הגלות הראשונה של העם היהודי לא התחילה עם אויב. היא התחילה עם אחים שהפסיקו לדבר.

ובכל זאת, דווקא במצרים הפכנו לעם. ההגדה אומרת זאת, שם, מכל המקומות, הפכנו לאומה. לא בחירות. לא בארצנו שלנו. אלא בעבדות. פרעה עשה את מה שבני יעקב לא הצליחו לעשות. הוא הפך אותם לאחד.

סוג כזה של אחדות הוא אמיתי, ולמסורת שלנו יש שם עבורו, ברית גורל. גורל הוא מה שקורה לנו, בין אם בחרנו בו ובין אם לא. האזעקה שייכת לברית הגורל, וכך גם איש המילואים שמשאיר את ביתו ואת הפוליטיקה שלו מחוץ לדלת. הרגשנו את זה ביוני 1967. הרגשנו את זה שוב לפני שלוש שנים, אחרי השביעי באוקטובר.

אבל הגורל יכול לקחת אותנו רק עד גבול מסוים. הוא יכול לומר לנו נגד מה אנחנו עומדים. הוא אינו יכול לומר לנו בעד מה אנחנו עומדים. לשם כך, אנו זקוקים לברית שנייה.

הברית השנייה הזו הגיעה בדיוק שבעה שבועות אחרי מצרים, למרגלות הר סיני. התורה מתארת את המחנה שם בלשון יחיד, כאילו האומה כולה הייתה אדם אחד. איש אחד, אומרים חז"ל, בלב אחד. והם מוסיפים שזו הייתה הפעם היחידה, כל שאר המחנות במדבר היו מלאים בתלונות ובמריבות. רק בסיני הם היו לב אחד. ובסיני, שום פרעה לא עמד מאחוריהם ושום אויב לא עמד מולם. הם לא אולצו להתאחד. הם בחרו בכך.

זוהי ברית של אמונה. גורל הוא מה שקורה לנו. אמונה היא מה שאנחנו בוחרים לעשות יחד. במצרים, היינו מאוחדים נגד משהו. בסיני, היינו מאוחדים למען משהו.

מאז 1967, חווינו יציאת מצרים אחרי יציאת מצרים. אנחנו עדיין מחכים לסיני שלנו. אנחנו יודעים איך להיות עם אחד כשאנחנו מותקפים. אנחנו עדיין לומדים איך להיות עם אחד כשאנחנו לא.

אז איך עם נודד ממצרים לסיני? התשובה טמונה בשתי המילים שאמרו העם למרגלות ההר, כולם יחד, [נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע](https://www.sefaria.org.il/Exodus.24.7?lang=he). נעשה, ונשמע. שתי המילים הללו צופנות בחובן את המפתח. ושימו לב לסדר. העשייה באה קודם.

נַעֲשֶׂה, אנו נעשה. מיד אחרי סיני, העם בנה את המשכן, והם בנו אותו אך ורק ממתנות, מכל מי שנדבו ליבו לתת. אחד הביא זהב, אחר צמר, אחר עץ, ואחר הביא כישרון. כל מתנה הייתה שונה, וכל מתנה נחשבה. סביב המשכן הזה חנו שנים עשר השבטים, כל אחד תחת הדגל שלו, כל אחד בצבע שלו, כולם פונים לאותו מרכז. אף אחד לא היה צריך להוריד את הדגל שלו. מאף אחד לא ביקשו להסכים. מכולם ביקשו לתת. והאנשים שהתלוננו בכל שלב של המסע, הפסיקו להתלונן בזמן שבנו.

לפני יותר משבעים שנה, חוקרים הביאו שתי קבוצות של נערים למחנה קיץ והעמידו אותם אלה מול אלה. בתוך ימים הם הפכו ליריבים מרים, פשטו על הבקתות אלו של אלו ושרפו את הדגל של הקבוצה השנייה. ואז ניסו החוקרים להשכין שלום על ידי הפגשתם לארוחות, סרטים וזיקוקים. זה רק החמיר את המצב. הארוחות הסתיימו בכך שהנערים זרקו אוכל זה על זה.

מה שלבסוף עבד היה משהו אחר. אספקת המים של המחנה התקלקלה, ושתי הקבוצות נאלצו לתקן אותה יחד. משאית שהובילה אוכל עבור שתיהן נתקעה, ונער אחד קרא, בואו נביא את החבל שלנו. אותו חבל שבו משכו זה נגד זה בתחרות משיכת החבל, שימש אותם כעת כדי למשוך יחד. ובסוף הקיץ, הנערים ששרפו זה את דגלו של זה ביקשו לנסוע הביתה באותו אוטובוס.

הם לא בהכרח הסכימו. אבל הם גילו מה הם יכולים לעשות יחד.

זוהי החוכמה של נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. איננו בונים כי אנחנו מאוחדים. אנחנו מאוחדים כי אנחנו בונים. ולעיתים קרובות מאוד, הבנייה המשותפת היא שמלמדת אותנו להקשיב.

נִשְׁמָע, אנו נשמע. בשבת זו, ביארצייט שלו, אנו קוראים כיצד אלוהים מספר לאברהם שהוא עומד להשמיד את סדום. סדום ייצגה את כל מה שאברהם התנגד לו. הוא אינו נוטש את אמונותיו. ובכל זאת אברהם מתווכח, למענם. חמישים צדיקים? ארבעים וחמישה? ארבעים? עשרה? הוויכוח הגדול הראשון בהיסטוריה היהודית לא נעשה למען הצד שלנו. הוא נעשה למען הצד שלהם.

המבחן עבורנו אינו אם אנו יכולים להתווכח. זו מעולם לא הייתה הבעיה שלנו. המבחן הוא אם אנו יכולים להקשיב לצד השני עד שנוכל להסביר את השקפתו בהוגנות כזו שהם יזהו אותה כשלהם. הקשבה אינה פירושה הסכמה. משמעותה היא להכיר בכך שהאדם שמולנו הוא יותר מהעמדה שאנו חולקים עליה. גם האדם הזה נברא בְּצֶלֶם אֱלֹקִים, בצלם אלוהים, עם כבוד שאינו תלוי בהסכמה איתנו. אם כל קול שאנו שומעים מסכים איתנו, אנחנו לא בשיחה. אנחנו בתיבת תהודה. ותיבת תהודה, כמו שתיקה, היא הדרך שבה נוצרים אויבים.

חברים, לפני יומיים הצבענו. מערכת בחירות יכולה לומר לנו מי ימשול בנו. היא אינה יכולה לומר לנו מי אנחנו.

מי אנחנו נקבע במקומות קטנים. במילה לשכן שפגשנו רק בחדר המדרגות, לפני שיעברו שלושה ימי שתיקה. בכיסא בשולחן השבת למישהו שחושב אחרת, ובסבלנות לשמוע אותו עד תום. במשהו שאנחנו בונים זה לצד זה, שיעור שאנחנו לומדים יחד, ארוחה למשפחה של איש מילואים, בניין שבו שכנים דואגים זה לזה.

לפני שנים רבות, בארוחת ערב בלונדון, המארח הושיט לשניים מאורחיו מגבת מטבח וכיור מלא בצלחות. אחד היה מלך ירדן, השני שר החוץ של ישראל. אחד שטף, השני ניגב, וכך נולדה חברות.

מעבר לשולחן, אנו ניצבים פנים אל פנים, ומתווכחים. במעלית, אנו עומדים זה לצד זה, ומסתכלים בטלפונים שלנו. אבל זה לצד זה במשימה משותפת, זרים הופכים לעם. אנו זקוקים לשניהם, פנים אל פנים, כדי שנראה אחד את השני, וזה לצד זה, כדי שנביט אל עבר אותו עתיד.

וזו לא רק השאלה שלנו. חברות חופשיות בכל מקום יודעות כיצד להתאחד נגד אויב, ועדיין לומדות כיצד להתאחד למען טוב משותף. במשך שלושת אלפים שנה, העם הקטן שלנו העניק לעולם רעיונות שהוא עדיין לא ידע שהוא זקוק להם. אם נוכל ללמוד, בשבוע כזה, להקשיב זה לזה ולבנות יחד, תהיה לנו מתנה נוספת להעניק לעולם, ההוכחה שעם יכול להיות חלוק בדעותיו עמוקות, ועדיין להישאר אחד.

סידור התפילה שלנו כבר יודע זאת. מוקדם בכל בוקר, לפני תחילת התפילות המרכזיות, אנו עומדים לפני אלוהים ואומרים,

מָה אָנוּ, מֶה חַיֵּינוּ – מה אנחנו, מה חיינו.

מַה כֹּחֵנוּ, מַה גְּבוּרָתֵנוּ – מה כוחנו, מה גבורתנו.

זה נשמע כמעט כמו ייאוש. בעומדנו לפני אלוהים, כל מה שאנחנו גאים בו, כוחנו, הישגינו, אפילו הגיבורים שלנו, נראה קטן מאוד. ואז מילה קטנה אחת משנה הכול, אֲבָל, אבל.

אֲבָל אֲנַחְנוּ עַמְּךָ, בְּנֵי בְרִיתֶךָ – אבל אנחנו עמך, בני בריתך.

המילה הזו אינה אומרת שאנחנו מושלמים. היא אומרת שגם אם אנחנו קטנים ובלתי מושלמים, אנחנו עדיין שייכים. וזה נכון לגבי כל אחד ואחת מאיתנו. זה נכון לגביי. זה נכון לגביכם. וזה נכון באותה המידה לגבי השכן שאיתו אני הכי לא מסכים. כולנו בני הברית הזו.

חברים, מה מחזיק אותנו יחד כשהאזעקה פוסקת?

לא גורל, אלא אמונה. לא רק מצרים, אלא סיני. לא כי אנחנו נכשלים איש באחיו, אלא כי אנחנו עומדים זה למען זה. ומשימה משותפת אחת בכל פעם, אנו יכולים להפוך בניין מלא בזרים לבית, ולעזור לרפא עולם מפולג.

[הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד](https://www.sefaria.org.il/Psalms.133.1?lang=he) – כמה טוב וכמה נעים כששבת אחים גם יחד.

## מקורות

- [סנהדרין כ"ז ע"ב](https://www.sefaria.org.il/Sanhedrin.27b?lang=he)
- [שמות כ"ד, ז](https://www.sefaria.org.il/Exodus.24.7?lang=he)
- [תהילים קל"ג, א](https://www.sefaria.org.il/Psalms.133.1?lang=he)