למה התורה לא מספרת לנו כלום על אברהם?

פרשת לך לך (בראשית יב, א–יז, כז)

על נח התורה מספרת לנו הכול, עוד לפני שאלוהים פונה אליו. "נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, את האלהים התהלך נח". קודם פסק הדין, ורק אחר כך הקריאה.

על אברהם התורה לא מספרת לנו כלום.

המילים הראשונות שאלוהים אומר לו הן "לך לך". צא מארצך, ממולדתך, מבית אביך. בלי הקדמה. בלי תיאור. אף מילה על מי היה האיש הזה, ולמה דווקא הוא, מכל בני האדם, נבחר. הקריאה החשובה ביותר בתולדות האמונה מופנית אל אדם שהתורה עוד לא הציגה לנו.

הפרשנים שמו לב לכך. הרמב"ן שואל את השאלה במפורש: למה מבטיח הקב"ה לאברהם ברכה כה גדולה, בלי לספר לנו קודם שעבד את ה' או שהיה צדיק תמים, כמו שסיפר לנו על נח? דרכה של התורה, מסביר הרמב"ן, היא להקדים את הטעם לשכר: "התהלך לפני ושמע בקולי, ואיטיב עמך". קודם החיים, ואחר כך הברכה. אבל כאן, אצל אברהם, הסדר הפוך. הברכה מובטחת. הטעם נשאר נסתר.

המסורת שלנו, מתוך אהבתה הגדולה לאברהם, נתנה לנו תשובות יפות. הרמב"ם מספר על אברהם החושב: ילד שהרים עיניו אל השמיים ולא הפסיק לשאול "היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו?", עד שבלי מלמד ובלי ספר הגיע בכוח מחשבתו אל האל האחד. המדרש מספר על אברהם המחפש, שעבר ליד בירה דולקת ושאל: "תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג?" ובעל הבירה הציץ עליו ואמר: "אני הוא בעל הבירה". והרמב"ן עצמו משלים את הסיפור שהתורה לא סיפרה: באור כשדים סבל אברהם בגלל אמונתו, ומסעו התחיל כבריחה לפני שהפך לייעוד.

כל אחת מהתשובות האלה אמת. כל אחת היא חלק מהדיוקן שציירה המסורת שלנו לאברהם אבינו. ובכל זאת, התורה שבכתב בחרה לא לומר אף אחת מהן. וכשהתורה שותקת, גם השתיקה שלה מלמדת.

אז מה היא מלמדת?

אולי את זה. על צדקתו של נח מסופר לנו, כי נח הוא סופו של סיפור. הוא נשפט, נמצא ראוי, וניצל. על צדקתו של אברהם לא מסופר, כי אברהם הוא תחילתו של סיפור. ואת ההתחלה אי אפשר להוכיח מראש. למסקנה אפשר לתת נימוקים. להתחייבות אי אפשר. התחייבות היא משהו שאנחנו לוקחים על עצמנו לפני שההוכחה מגיעה.

שימו לב למה שאלוהים מבקש בפועל. עזוב את ארצך. עזוב את מולדתך. עזוב את בית אביך. כל מה שגרם לאברהם להרגיש בבית, הארץ, העיר, המשפחה, עליו להשאיר מאחור. ולאן ללכת? "אל הארץ אשר אראך". לא הארץ שהראיתי לך. הארץ שאראה לך. היעד לא מסומן במפה. הרמב"ן מתאר את אברהם נודד "מגוי אל גוי, מממלכה אל עם אחר", עוד לא יודע לאן הוא הולך. אברהם מתבקש להתחייב קודם, ולראות אחר כך.

ויש פרט אחד, ממש בסוף הפרשה של השבוע שעבר, שקל לפספס. אברהם לא היה הראשון במשפחה שיצא לכנען. אביו היה. התורה מספרת שתרח לקח את משפחתו ויצא מאור כשדים "ללכת ארצה כנען", ואז: "ויבאו עד חרן וישבו שם". תרח יצא לדרך. תרח לא הגיע. האבן עזרא מעיר שהקב"ה ידע שתרח יישאר בחרן, ולכן היה על אברהם לעזוב גם את בית אביו. תרח התחיל את המסע ועצר באמצע. בית אחד הוא עזב, ולבית הבא מעולם לא התחייב עד הסוף.

אברהם השלים את המסע שאביו התחיל.

רבים מאיתנו מכירים היטב את המקום הזה, באמצע הדרך. התרבות שלנו נעשתה חשדנית כלפי מחויבות. אנחנו מהססים לקשור את עצמנו, בלי תנאים, לדבר כלשהו או לאדם כלשהו. השוק מלמד אותנו לטעום, לנסות, להתנסות, ובעיקר להשאיר את האפשרויות פתוחות, למקרה שתגיע גרסה חדשה יותר או עסקה טובה יותר. קל לנו להחליף. קל לנו לעזוב. וכך המחויבות נעשתה זולה, כי שום דבר אף פעם לא באמת סופי.

כותב אמריקאי צעיר, פיט דייוויס, נתן לזה שם: "מצב גלישה אינסופי". חשבו על הסצנה המוכרת של שעת לילה מאוחרת: גוללים בין אינספור סרטים, צופים בטריילר פה, קוראים ביקורת שם, ואף פעם לא באמת בוחרים, עד שמוותרים והולכים לישון. החיים, הוא אומר, יכולים להפוך למסדרון ארוך של דלתות פתוחות. להשאיר כל דלת פתוחה מרגיש כמו חירות. אבל אף אחד לא רוצה לגור במסדרון. האנשים שאנחנו הכי מעריכים הם אלה שבחרו חדר, נכנסו אליו וסגרו את הדלת אחריהם.

"לך לך" היא קריאה להפסיק לחיות כך: להפסיק לקפוץ מאפשרות לאפשרות, להשאיר כל דלת פתוחה ולא לעבור באף אחת.

וזה מביא אותנו למילה שבלב הפרשה. כמה פרקים אחר כך, אלוהים מוציא את אברהם החוצה בלילה ואומר לו: הבט נא השמימה וספור את הכוכבים, "כה יהיה זרעך". והתורה אומרת: "והאמן בה'".

אנחנו רגילים להבין "אמונה" כהשקפה, כדעה על מה נכון. אבל האמונה של אברהם איננה דעה. היא תכונה מוסרית. לא במקרה אמונה ונאמנות באות מאותו שורש: אמונה פירושה נאמנות, הנאמנות שאנחנו מתכוונים אליה כשאנחנו מדברים על נישואין. זו אהבה שמתבטאת כנאמנות. להאמין לא פירושו להיות בטוח בעובדה. פירושו לעמוד לצד מישהו.

וגם הרמב"ן מתקשה בפסוק הזה. למה, הוא שואל, נחשב לאברהם לזכות כה גדולה שהאמין לה'? ודאי שנביא מאמין לאלוהים! לכן הרמב"ן קורא את הפסוק אחרת. אברהם, הוא אומר, הבין שההבטחה כלל אינה תלויה בזכויות שלו. היא נשענת על צדקתו של הקב"ה, על נאמנותו. אברהם בטח לא במה שהרוויח, אלא במי שהבטיח. זו לא שפה של הוכחה. זו שפה של קשר.

אמונה, קודם כול, איננה דעה. היא נאמנות.

דעה עוסקת במה שאנחנו יודעים. נאמנות עוסקת במי שאנחנו עומדים לצידו. דעה יכולה לחכות לראיות. נאמנות לא יכולה לחכות. היא ניתנת קודם, לפני כל ערובה, ומוכחת רק עם הזמן. לכן התורה לא נותנת שום טעם לקריאה של אברהם. לדעה אפשר לתת נימוקים. אבל נאמנות איננה מסקנה של טיעון. היא הבטחה, שמקיימים אותה.

דייוויד ברוקס הגדיר פעם מחויבות כך: להתאהב במשהו, ואז לבנות סביבו מבנה של התנהגות, בשביל הרגעים שבהם האהבה נחלשת. וכך בדיוק נחתמת הפרשה. היא נפתחת במסע ונחתמת בברית: ברית מילה, אות ברית שנישא בגוף עצמו, הבטחה שאי אפשר לקחת בחזרה. המסע מתחיל בצעד אחד. הברית הופכת אותו למחויבות לכל החיים.

רובנו לא מתבקשים לעזוב את הארץ שלנו. אבל כל אחד מאיתנו מתבקש להתחייב לפני שהוא יכול להיות בטוח. כל נישואין הם הבטחה שניתנת לפני השנים שיוכיחו אותה. כל ילד שאנחנו מגדלים, כל קהילה שאנחנו בונים, כל חברות שאנחנו שומרים עליה, כל מעשה שמיטיב עם עולם שבור, מתחילים בתנאים של אברהם. התחייב, וההוכחה תבוא. חכה להוכחה, ואולי נעביר את כל החיים בין אפשרויות, בלי להגיע באמת לשום מקום.

ושימו לב מה אלוהים אומר לאברהם בפסוק הבא ממש. לא רק "לך", אלא "והיה ברכה". חכמי החסידות קראו "לך לך" כ"לך אל עצמך": היה האדם שרק אתה יכול להיות. רבי זושא היה אומר שבעולם הבא לא ישאלו אותו "למה לא היית משה?" אלא "למה לא היית זושא?"

על נח, שעליו נאמר שהיה צדיק, התורה אומרת שהתהלך את האלוהים, ומשאירה אותו שם. על אברהם, שעליו לא נאמר דבר, היא מספרת על מסע שעוד לא נגמר. המסע הזה הוא עכשיו שלנו: להפסיק לחכות בצומת, להתחייב לדרך שהיא באמת שלנו, ולשמור לה אמונים, ולמי ששומר לנו אמונים. כי כשאנחנו נותנים את עצמנו למה שרק אנחנו יכולים לעשות, במקום שבו מה שאנחנו אוהבים לעשות פוגש את מה שהעולם צריך, אנחנו נעשים מה שאברהם התבקש להיות: ברכה.