די כדי להציל עיר

פרשת וירא (בראשית י"ח, א' – כ"ב, כ"ד)

יש רגע בפרשת השבוע שנקרא פחות כתפילה ויותר כמיקוח בשוק. אברהם, לאחר שמתבשר שסדום עומדת להיחרב, מתחיל לספור. חמישים צדיקים, האם אלוהים יחוס על העיר למענם? ארבעים וחמישה? ארבעים? שלושים? עשרים? ואז, כאילו הגיע לקו שאינו מעז לחצות, הוא עוצר. "אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה". אלוהים מסכים: בעבור עשרה, העיר תינצל. ואברהם, כפי שאומר הכתוב בפשטות, שב למקומו.

כדאי להתעכב על המספר שבו הוא נעצר. הוא ירד בשלבים זהירים, ואנחנו כמעט מצפים שימשיך הלאה, לתשעה, לחמישה, לאחד. הרי כל כובד משקלו של הטיעון שלו, כי שופט כל הארץ חייב לעשות משפט, דוחף להצלתה של נפש חפה מפשע אחת ויחידה. ובכל זאת הוא עוצר בעשרה, ואלוהים אינו מזמין אותו לרדת נמוך יותר, והערים עולות באש.

למה עשרה? ומתחת לשאלה הזו מסתתרת שאלה קשה יותר, שהמפרשים חשו בה היטב. מה יש בהם, בעשרה צדיקים, שהיה עשוי להציל עיר של אלפים מן האש? מהי האריתמטיקה של ההצלה?

רש"י, בקריאה דקדקנית, שומע במספר הזה רצפה שאברהם כבר הכיר. בדור המבול היו שמונה נפשות צדיקות, נח, בניו ונשותיהם, ושמונה לא הספיקו כדי להציל את עולמם. פחות מעשרה, הבין אברהם, אינם יכולים לעצור את המים. עשרה הם הסף שמתחתיו הטוב, אמיתי ככל שיהיה, אינו יכול לגאול את המקום שסביבו.

הרמב"ן מעמיק את המחשבה. הרבים, הוא מלמד, מחוללים ישועה גדולה יותר מן המעטים, לא מפני שאלוהים אוהב אותם יותר, אלא בזכות מה שמסה קריטית של צדיקים יכולה לעשות וקומץ מפוזר אינו יכול. הוא מצטט את חז"ל: אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה. יש כאן היגיון, שקט אך מדויק. מתחת למספר מסוים, הטובים פשוט נוכחים שם, מעליו, הם מתחילים להיחשב.

אך הקריאה החודרת ביותר שייכת לרב הירש, והיא משנה את השאלה לחלוטין. הוא מתמקד בשתי מילים קטנות שאברהם ואז אלוהים מתעקשים עליהן: בְּתוֹךְ הָעִיר. אברהם אינו שואל אם יש חמישים צדיקים בסדום, הוא שואל אם יש חמישים בתוכה. והירש מחלץ את ההבדל מתוך הטקסט ברכות גדולה ובחומרה גדולה כאחד. צדיק שמסתגר בד' אמותיו, שבגאוות טהרתו שלו מרים ידיים משכניו ומסתפק בכך שהציל את עצמו ואת ביתו, איננו הצדיק שבזכותו העיר ניצלת. צדיק כזה, אומר הירש, אברהם אפילו לא היה סופר. הצדיקים שעליהם אברהם חושב, היחידים שנוכחותם הייתה יכולה לגאול את סדום, הם אלה השזורים בחיי העיר: שלעולם אינם חדלים ללמד, להזהיר, להוכיח, לשפר, שמתאבלים על נפילתו של כל שכן כפי שגנן מתאבל על הצמח שטיפח משחר, ואשר לעולם אינם מתייאשים, רחוקה ככל שתהיה התקווה.

כדי להבהיר את הנקודה מעל לכל ספק, הירש נעזר בקטע קשה בתלמוד (שבת נ"ה ע"א, על חזון יחזקאל ט'). כשעמדה ירושלים ליפול, לימדו חז"ל, נאמר למלאכי החבלה להתחיל בצדיקים הגמורים, אלה שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו, משום, כפי שמסביר התלמוד, שהיה בכוחם למחות על חטאי דורם והם לא מחו (הָיָה בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ). הם שמרו על עצמם נקיים. הם לא שמרו על עירם. ולכן הם נידונו ראשונים.

הנה, אם כן, ההבחנה שעוברת כחוט השני לאורך כל הסיפור, ואני אעניק לה שם, משום שהכול סובב סביבה: ההבדל בין צדקות של הסתגרות לבין צדקות של מעורבות, מה שהרמב"ם, בקוראו את הלכות נזיר, כינה החסיד והחכם. בין האדם הטוב שמציל את עצמו לבין האדם הטוב שנשאר כדי להציל את העיר. טענתה המדהימה של התורה היא שרק הסוג השני נספר באריתמטיקה של ההצלה. מידה טובה פרטית, מאירה ככל שתהיה, אינה יכולה לגאול חברה. היא יכולה רק לצאת ממנה, כפי שלוט ומשפחתו נלקחו בידם והובלו אל מחוץ לעיר בזמן שהאש נפלה מאחוריהם.

הם ניצלו. הם לא הצילו.

מדעי החברה בני זמננו הגיעו, בדרך שונה לחלוטין, לגרסה של אותה התגלית. בשנת 2018, דיימון סנטולה ועמיתיו מבית הספר אננברג באוניברסיטת פנסילבניה פרסמו בכתב העת Science מחקר על מה שנדרש כדי לשנות מוסכמה חברתית מושרשת. הם בנו חברות קטנות במעבדה, הניחו להן להתקבע על נורמה משותפת, ואז הכניסו מיעוט מחויב שדחף לנורמה אחרת. מתחת לגודל מסוים, המיעוט נכשל בכל פעם. הקבוצה בלעה אותם והמשיכה ללא שינוי. אך ברגע שהמיעוט המחויב הגיע לכרבע מן הכלל, המוסכמה התהפכה, לעיתים במהירות מדהימה, והנורמה החדשה שטפה את הכול. מה ששינה לא היה הלהט של אדם בודד כזה או אחר, אלא השאלה אם המחויבים הגיעו למסה קריטית, ובאופן מכריע, שהם היו מחויבים, פעילים, ולא מוכנים להיבלע בשקט. תשלום גבוה יותר לאנשים כדי שישמרו על הדרך הישנה לא עצר אותם. קומץ מפוזר לא שינה דבר כלל, אך כשהסף התקרב, באחד הניסויים הספיק קול אחד נוסף כדי להפוך את הקערה על פיה.

הפנו את הממצא הזה בחזרה אל הטקסט, ומשהו יוצא דופן מתבהר. השאלה ששאלה המעבדה, מה צריך להיות גודלו של מיעוט מחויב כדי שחברה תוכל להשתנות?, היא שאלתו של אברהם, שהוצגה ארבעת אלפים שנה קודם לכן בפאתיה של עיר נידונה. כמה צדיקים מעורבים נדרשים כדי לחולל מהפך במקום כלשהו? תשובת התורה ותשובת המעבדה אינן זהות במספריהן, ואל לנו להעמיד פנים שכן. אבל הן מסכימות על צורתה של האמת. חברה אינה נגאלת על ידי טובם הפרטי של יחידים השומרים אותו לעצמם. היא נגאלת, אם בכלל, על ידי מסה קריטית של אנשים המעורבים באופן פעיל בתיקונה, ומתחת למסה הזו, הטוב שורד אך אינו מתפשט, חי אך אינו מתסיס.

זו הסיבה לכך שעשרה, ולא אחד. צדיק אחד בְּתוֹךְ הָעִיר הוא אור. עשרה הם קהילה, מניין, עשרת האנשים שהופכים אספה לעדה, לציבור, לתרבות-נגד בעלת משקל היכול להטות את כל השאר. מתחת לסף הזה הטובים יכולים להעיד, אך אינם יכולים לחולל תמורה. הם יכולים להינצל, אך אינם יכולים להציל. אברהם עוצר בעשרה לא משום שאיבד את אומץ ליבו, אלא משום שהגיע לרצפה שמתחתיה צדקות מעורבת כבר אינה יכולה לעשות את מלאכתה, וגם הוא וגם אלוהים יודעים זאת.

ישנה תפנית נוספת, והיא נוגעת לייעודם של צאצאי אברהם עצמו. הוא ניצב ברגע זה כמיעוט של איש אחד, מתחנן בפני שופט כל הארץ על עיר שאינה עירו ואשר אנשיה אינם חייבים לו דבר. המשפחה שיקים נצטוותה להישאר, בדרכה שלה, בדיוק כך, עם קטן שמשימתו מעולם לא הייתה לעלות במספרו על שאר העולם, אלא להיות, בתוכו, המעטים המחויבים שלא יקבלו את האכזריות כטבעית או את העוול כבלתי נמנע. לא לסגת אל מאחורי החומות של קדושתם שלהם, אלא להיות מיעוט יוצר בתוך חייה של האנושות, המלמד בנוכחותו ובמחאתו שהעולם יכול להיות אחר ממה שהוא.

ובכל זאת, אל לנו להשאיר למעבדה את המילה האחרונה, שכן התורה אומרת משהו שמדעי החברה אינם יכולים לומר. המיעוטים המחויבים של סנטולה נמדדים לפי השפעתם: האם הנורמה השתנתה או לא? צדיקיו של אברהם נמדדים בראש ובראשונה לפי משהו שקודם להשפעה, לפי השאלה אם נשארו, אם היה אכפת להם, אם סירבו לוותר על עיר שעל פי כל העדויות, ויתרה על עצמה. צדיקי ירושלים שבתלמוד נידונו לכף חובה לא משום שמחאתם נכשלה, אלא משום שמעולם לא השמיעו אותה. התוצאה מעולם לא הובטחה לאברהם. מה שנדרש ממנו, ומהם, היה המעורבות עצמה. כפי שלימד רבי טרפון (אבות ב', ט"ז): לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. איננו מצווים להצליח. אנו מצווים שלא לסגת.

זהו מסר לערים שלנו עצמן, שאינן שונות מסדום כפי שהיינו רוצים לחשוב, ערים שבהן אפשר להיות הגון, מתורבת, שומר מצוות, ללא דופי, ומנותק לחלוטין, לקיים את התורה מאל"ף ועד תי"ו מאחורי דלתנו שלנו בשעה שהרחוב בחוץ מתפורר. הפיתוי של הטובים היה מאז ומעולם להציל את עצמם, לבנות חומות גבוהות יותר, לטעות ולחשוב שטוהר הוא אחריות. התורה אינה מאפשרת זאת. היא סופרת רק את אלה שנמצאים בתוך העיר, את המורים שלא יפסיקו ללמד, את השכנים שלא יפסיק להיות להם אכפת, את הקומץ שלא יקבל את הרעיון שאיך שהדברים נראים כעת כך הם חייבים להישאר.

כמה דרושים לשם כך? פחות משאנו חוששים, ויותר מאחד. די כדי ליצור מניין של תקווה בתוך העיר, די כדי לסרב לייאוש שמאפשר לאש ליפול, והמלאכה שלהם היא המלאכה האיטית, נטולת הזוהר, של הבאת מעט יותר אור למקום ששכח כי חשוך בו.